11 years ago, today, I said goodbye to everything that I knew.
I said goodbye to all the friends I had ever had.
I left the only home I had ever known.
And with my family, I went toward the unknown.

We boarded a plane with hundreds just like us, chasing a dream…a desire to live a more meaningful life.
After 12 hours we landed to blue and white flags waving, soldiers dressed in green and a joyous nation ready to greet their brothers who had come home.
There is no better way to define it other than Home.
A beautiful place like no other in the world.
A place where in seven hours you can go from the lush north to the desert in the south.
A place where ‘kapara’ does not only refer to ‘avonot’.
A place where audacity drives its national identity.
A place where anyone will invite you to join them for a cup of coffee.
A place that lets a Jew be a Jew.
A place that connects everyone.
A place where at the age of 18 we serve our country.
A place that accepted me, raised me and made me who I am today.
Israel of mine, not a day goes by that I don’t thank my parents for their courage to leave everything and bring us to you. Not a day goes by that I don’t thank Hashem that I live here and not there, or anywhere else.
The different views, the beautiful songs, the amazing people, the delicious foods, the diverse cultures, and the feeling of belonging.
I, we, belong. To a place that is intended for us. I place that is truly ours, yours and mine. A place that is home to an entire nation, and I am so proud to say that Israel is my home.

My name is Daphna Fishman. I made Aliya to Modiin with my parents, two younger sisters and two younger brothers on August 3, 2005. I did Sheirut Leumi (National Service) for two years, the second of which I was a madricha for World Bnei Akiva’s Hachshara program. After studying a year at Midreshet Nishmat, I am now studying Logistics and Management at Bar Ilan University.

היום, לפני 11 שנה אמרתי שלום לכל מה שהכרתי.
נפרדתי מכל החברים שאי פעם היו לי.
עזבתי את הבית היחיד שהכרתי.
ועם כל המשפחה שלי, זרמתי אל הלא נודע.

עלינו על מטוס עם עוד מאות כמונו, רודפים אחרי חלום..רצון לחיות חיים משמעותיים יותר.
לאחר 12 שעות נחתנו לדגלים מנופפים, חיילים במדים ירוקים, ועם מחוייך מוכן לקבל את אחיו שחזרו הביתה.
אין איך להגדיר את זה יותר טוב מבית.
מקום יפייפה שאין כמוהו בעולם.
מקום שבשבע שעות אפשר להגיע מהצפון הירוק למדבר בדרום.
מקום שבו כפרה זה לא רק מדבר על עוונות.
מקום שבו חוצפה נחשבת לדבר שמייצג את הלאום.
מקום שבו כל אחד יזמין אותך לשבת על נס.
מקום שנותן ליהודי להיות יהודי.
מקום שמקשר בין כולם.
מקום שבגיל 18 משרתים את המדינה.
מקום שקיבל אותי, גידל אותי והפך אותי למי שאני היום.
ישראל שלי, אין יום שעובר שאני לא מודה להורים שלי על האומץ שלהם לעזוב הכל ולהביא אותנו עד אלייך. אין יום שעובר שאני לא מודה לה’ על זה שאני גרה פה ולא שם, או בכל מקום אחר.
הנופים השונים, השירים היפים, האנשים המדהימים, המאכלים הטעימים, התרבויות השונות והתחושה של שייכות.
אני, אנחנו, שייכים. למקום שמיועד לנו. מקום שהוא באמת שלנו, שלכם ושלי. מקום שהוא בית לעם שלם, ואני כ”כ גאה להגיד שישראל היא הבית שלי.

Tagged with: